עד לפני 20 שנה פחות או יותר, כששאלת סטודנט (לתואר נחשב כמובן) "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?", הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות. כולם שאפו למשרה הנוחה, שתספק מספיק כסף בשביל טיולים משפחתיים לחו"ל, איזה רכב משפחתי נחמד (אולי אפילו ג'יפ עירוני) והבטחה להכנסה בטוחה עד הפנסיה. היום כששואלים סטודנטים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, סביר להניח שהתוכניות שלהם (אם יש בכלל כאלו) מספיקות לשלוש-ארבע שנים הקרובות, וגם פה נסחפנו.
אנחנו חיים בעולם שהשינויים בו קורים כל הזמן. עוד לפני תקופת הקורונה שהגיעה ושיבשה שלנו את החיים והתוכניות, לא ממש יכולנו להסתכל קדימה ולומר באמת לאן אנחנו שואפים. אנחנו חיים בעולם שבו אנשים מחליפים מקצוע ומקומות עבודה אחת לשנתיים-שלוש. דור כזה שלא מסוגל להתחייב לטווח הארוך. שלא תטעו, אני בעד! אני חושבת שזה מאפשר לנו ליהנות מכל העולמות, לדחות עוד קצת את תחושת המיצוי והציפייה לפנסיה, ולעשות את מה שטוב לנו באותו הרגע. בגדול – אנחנו דור שיודע לחיות טוב. אבל מאיפה מגיע האומץ לעשות את השינוי הזה?
לפני ארבע שנים (וואו, מי היה מאמין שעבר כל כך הרבה זמן), כשהייתי לקראת סיום שירות הקבע שלי, כחלק מהניסיונות לשכנע אותי להאריך את החתימה – הציעו לי תוכנית שירות. בגדול מה זה אומר? מימון מלא של הלימודים ומשכורת לאורכם, כשכל מה שנדרש ממני זה מילואים פעילים בקיץ בין הסמסטרים והתחייבות לחזור לצבא בסיום התואר. נשמע מפתה לא? במיוחד למישהי כמוני שמבחירה(!) נשארה חמש שנים בצבא. באותה תקופה הייתי צריכה להחליט – האם אני רואה את עצמי ממשיכה בקריירה צבאית? כזו שמבטיחה לי, לפחות לשנים הקרובות, הכנסה טובה ובטוחה, תנאים טובים (חוץ מהנסיעות הבלתי נגמרות לדרום הרחוק…) ואולי אפילו איזו תחושת מימוש עצמי (תלוי את מי שואלים); או לחילופין – לצאת לעולם שכולו הזדמנויות חדשות ומרגשות. אז בחרתי לצאת לעולם הגדול, ומצאתי את עצמי עובדת בשכר מינימום בחנות ספרים. אני מודה, היו לי אפשרויות אחרות בחוץ, כאלה שדרשו ממני התחייבות ארוכה (של שנתיים לפחות) – גם כאן, בשכר גבוה (תודה 8200!), עם תן ביס והכל… אבל בחרתי באופציה הקלילה והכיפית, שאפשרה לי לקרוא עשרות ספרים וליהנות לתקופה קצרה, לפני שאטוס לחו"ל לכבוש את העולם.
בגדול, כל מי שמכיר אותי צוחק עליי שאני מאוד מתוכננת – חושבת תמיד עשרה צעדים קדימה, איך כל בחירה של מקום עבודה תקדם אותי לעבר המקום הבא. אני מתכננת בדייקנות כל פרט בשנים האחרונות, בייחוד מאז תחילת הלימודים – בקריירה, בשאיפות הלימודיות שלי. ולמרות כל זה, הנה, גם אני חלק מהדור הזה שלא מסוגל להתחייב לשום דבר. כשלא טוב לי? אני עוזבת בלי לחשוב פעמיים, כשנמאס לי? אני אומרת שלום, מביאה עוגה לפרידה וממשיכה לאתגר הבא.
כשביקשו ממני לכתוב על שינוי, היה נראה לי מאוד מובן מאליו שזה אחד הדברים הפשוטים מבחינת אנשים, כי אנחנו כל הזמן משנים ומתחדשים, ומבחינתנו לשמוע סיפור על רואה חשבון שהפך להיות מנהל מוצר בחברת סטארט-אפ, זה חלק מהיום יום. אין כאן משהו מיוחד. ואז, אחת ל- 100 שנים, מגיעה לה מגפה שתוקעת אותנו במקום. פתאום, משוק של מועמדים – הפכנו לשוק של מעסיקים, שבו יש עשרות אם לא מאות הגשות על כל משרה שנפתחת. פתאום, חושבים פעמיים אם לעשות את השינוי התעסוקתי הזה, אם זה הזמן הנכון.
ואני כאן כדי לומר לכם – לא לפחד מהשינוי. בכל זאת אפרט קצת יותר. אני לא אומרת שתזרקו הכול לפח, תטרקו את דלת המשרד מאחוריכם (או את ה- zoom) ואל תחזרו אף פעם. אבל שינוי יכול להתחיל בדברים הקטנים. אם תמיד שאפתם להיות עצמאיים או לשנות את תחום העיסוק שלכם – תתחילו לעשות את זה, כבר עכשיו. תקראו על המשרות, תרכשו ידע רלוונטי והכרחי שיספק לכם ייתרון בראיונות העבודה השונים. תנסו ליצור קשר עם אנשים שנמצאים במקום שאליו הייתם רוצים להגיע, תדברו בקול עם הסובבים אתכם על השאיפות והחלומות שלכם. למרות שנראה שהקורונה עצרה לנו את החיים, ושיבשה לגמרי את התוכניות, זה לא אומר שאתם צריכים להמשיך ולסבול.
וכדי שתדעו שאני לא רק דיבורים, אתן עוד דוגמה מהחיים. בתחילת הקורונה הייתי צריכה לקבל החלטה – האם אני עוזבת עבודה נוחה בחברת סטארט-אפ, לטובת משרה שלא הייתי בטוחה שאקבל. האם אני בוחרת בעצמי ובהתקדמות שלי או לחילופין בוחרת להישאר במקום הנוח. בחרתי לעזוב. לא כי לא אהבתי את האנשים, אלא כי לא ראיתי אופק קידום במקום שבו אני נמצאת. אומנם הייתה לי אפשרות ברקע שהייתה נראית מבטיחה, אבל לא ידעתי האם אקבל את המשרה או לא. אז אני לא אומרת שתהיו אימפולסיביים כמוני בהכרח, אני לא אומרת שתעזבו את מקום העבודה שלכם לפני שיש לכם משהו אחר ביד, או לפחות כיוון שנראה מאוד מבטיח. אבל אני כן אומרת לכם – שהכול אפשרי. אפשר למצוא עבודה חדשה, גם בתקופת הקורונה. נכון, זה יכול לקחת קצת זמן. שינוי הוא תמיד תהליך, ובתקופת הקורונה – התהליך הזה כנראה רק יתארך. אבל זה לא אומר שצריך להרים ידיים. ובכל מקרה, לפני שאתם מחליטים לעזוב – תנהלו שיחה עם הבוס או הבוסית שלכם, ספרו להם על התחושות, תבקשו תחומי אחריות נוספים בארגון או תקדמו פרויקטים שממש בא לכם להוציא לפועל. לפעמים שינוי, יכול להיות בגבולות הגזרה שלכם, במקום העבודה הנוכחי. אל תפחדו לבקש עוד אחריות או להחליף תפקיד, עד היום לא שמעתי על אף אחד שניסה – והתחרט על כך. מקסימום? תקבלו לא. ואם תקבלו כבר את הלא הזה, תדעו שכנראה כדאי לקחת את החיפושים לשלב הבא ולהשקיע בזה קצת יותר זמן ואנרגיה.
תתחילו בצעדים קטנים, תסתכלו כל הזמן לצדדים ותחפשו הזדמנויות טובות. על הזדמנויות ואיך משיגים אותן, כבר חפרתי כאן .
עד הפעם הבאה,
ליהי







