7 דברים שהייתי רוצה לדעת בתור סטודנט למדעי המחשב שיוצא לשוק התעסוקה
- קיים אלמנט של מזל בתהליך
יכול להיות שנפלת על תקופה לוהטת בשוק הגיוס, ויכול להיות שלא – בסוף צריך לזכור שזה לא בידיים שלך. המקסימום שאתה יכול לבקש מעצמך זה ה׳מקסימום העצמי׳ שלך. לפעמים אנחנו עושים השתדלות ולא מצליח לנו. באסה. לפעמים כן מצליח לנו. אחלה! ולפעמים הזדמנויות נופלות עלינו בלי תכנון: Life is what happens when you’re making other plans. המזל פועל לשני הכיוונים, לטוב ולרע.
- תקופה קשה זה עניין של הסתכלות לאחור
בסופו של יום מה שמחוץ הידיים שלך, הוא מחוץ הידיים שלך! אני יודע שאולי זה קל להגיד וקשה ליישם, אבל דברים שמחוץ לשליטתך לא צריכים להיות מקור ללחץ וסטרס. אני אישית משתדל לאמץ את המיינדסט של ׳הכל לטובה׳: אפילו אם עכשיו נראה עגום ומבאס, יתברר לנו רק בדיעבד כמה נכון (או לא) התקופה הזאת הייתה עבורנו. קשה לשפוט את ההווה. קל ושקול יותר לשפוט תקופה כלשהיא מכיסא הנוחות של מרחק הזמן. רק אז באמת נוכל לדעת אם תקופה הייתה טובה או לא
- יש אפשרות ׳למקסם את המזל׳ בעזרת תכנון
קחו לדוגמה את הסיפור האישי שלי על איך התקבלתי לעבוד בפייסבוק בתור סטודנט: בשנה ב׳ ישבתי בתרגול אלגו בשורה שנייה של אולם הרצאות בגבעת רם. בשורה הראשונה ישב סטודנט אחר – והבחנתי שבמסך שלו שהוא מגיש קו״ח לפייסבוק. לא ידעתי שזה אפשרי, ולא ידעתי שיש להם משרד בארץ. החלטתי להגיש גם כן, ובזכות זה התקבלתי לעבוד שם תוך שבועיים. אז נכון, תהליך הקבלה וראיונות לא היה עניין של מה בכך, ובאותה תקופה למדתי קשה לראיונות עבודה. אבל עצם שליחת קו״ח לפייסבוק (והתגובה המהירה של המגייסת) היה בשבילי סוג של ׳מזל׳ והפתעה שלא תכננתי מראש. ועצם זה שהתכוננתי היטב לראיונות באותה תקופה היה בעיניי ׳מיקסום המזל׳. כלומר, הייתי כבר בסיטואציה שאפשרה לי לפועל לפי ההזדמנות. עד היום הזה אינני מכיר מי הוא אותו הסטודנט שישב בשורה לפניי. עצה שלי לחיים: תהיה עם ראש פתוח ועם מודעות לדברים שקורים סביבך. תדפוק על הרבה דלתות במקביל ותכונן מראש. אולי אחד ייפתח ותקבל את הצ׳אנס להוכיח את עצמך
- כישלון ודחייה בראיונות עבודה לא מעיד עליך כבן אדם
קשה לא לקחת את הדחייה ללב. זה עלול להרגיש כמו שיפוט על האישיות שלך. על הכישרונות שלך. על המוטיבציה שלך. אפילו על הזהות שלך. אבל זה פשוט לא נכון. יש אלף ואחת סיבות למה מועמד מקבל דחייה, חלק מהם אפילו לא קשורים אליו. לדוגמה: תקן נסגר, מעבר של עובד פנים ארגוני וכו׳. וגם אם הביצועים בראיון לא עמדו ברף, אפשר למנף את הכישלון להזדמנות: להשתפר, להתכונן טוב יותר ולהגיע מוכן לראיון הבא. אל תתנו ל׳לא׳ אחד לאייש אותך
- יש אופציות
יציאה לעבודה כשכיר הוא לא המסלול היחיד עבור סטודנט או בוגר תואר (למרות שזה המסלול שרוב האנשים לוקחים). יש מגוון מסלולים אחרים: תואר מתקדם וכניסה לעולם המחקר, יציאה לדרך העצמאות ופתיחת מיזם, חופשה, פסק זמן של התנדבות ועוד. כמובן שכל בחירה באלטרנטיבה תהיה כפופה למצב הכלכלי, השאיפות והרצונות של כל אחד. גם עם רוב החברים לספסל הלימודים בוחרים במסלול מסוים, זה מהכרח מעיד שהוא נכון עבורך
- זמן הוא משחק סכום אפס
קבלו משוואה: מחסור זמן + ריבוי משימות = הצורך לתעדף דברים באגרסיביות. הלוואי ולא הייתי צריך לישון והייתי מסוגל להיות פרודוקטיבי 24 שעות ביממה. זה בלתי אפשרי כמובן, ולכן כל אחד מוכרח להתמודד עם הריקוד העדין הזה שנקרא ׳תיעדוף׳: תעדוף משימות, עבודה, פעולות, זמן פנאי, זמן עם משפחה, בריאות, התחייבויות ועוד. בפועל, כל אחד כבר מתעדף את זמנו כל הזמן – בין במודע ובין לא מודע – כי המציאות פשוט כופה את זה עליו. השאלה היא אם אנחנו מתעדפים מתוך רצון ותשומת לב? כלומר כשמוצאים שנייה את הראש מהמשוואה ושואלים את עצמנו: ״מה עליי באמת לתעדף?״. האמת היא שזו שאלה קשה. לדוגמה: האם עדיף להשקיע עוד שעתיים בתרגיל בית או להקדיש את הזמן לשלוח קו״ח וללמוד לראיון עבודה? האם להצטרף לחוג ספורט ולהשקיע בבריאות, או לעבוד כמה שעות נוספות כדי לפרנס את המשפחה? אין כאן תשובות נכונות. העיקר הוא להיות מודע לאילוצים, למטרות ולתהליך.
- במרחק הזמן, האתגרים האישיים של היום הופכים לקטנים יותר ופחות גורליים
אני מכיר מספר בוגרי תואר שמחפשים עבודה כבר חצי שנה. הם מחפשים בכוח, שולחים קו״ח ימין ושמאל – אבל רוב הזמן אפילו לא מקבלים מענה. זה קשה, זה מחדיר סטרס לחיים ועולות תחושות כישלון שתורמות אווירת דיכאון. כל זה מוצדק. אבל אם תעשו זום-אאוט רגע, תחשבו שעל פני קריירה שלמה של 40 או 50 שנות עבודה, התקופה הזאת היא נקודה קטנה וקצרה בציר הזמן. וגם – קריירה זה אמנם חשוב, אבל בגיל הזהב כשמתבוננים אחורה על החיים, ייתכן שהקריירה לא תהיה הדבר הכי חשוב או הזיכרון הכי מתוק החיים (ואולי כן, אבל עדיין…). כל אחד יעבור הרבה דברים בחיים, עליות וירידות. אבל במרחק הזמן, הזיכרון מתעדן וממתן דברים. האתגרים הגדולים של היום הופכים להיות עוד כמה זיכרונות של מחר.
