"הצומת של האקדמיה נתפסת כצומת המשמעותית. זו הפעם הראשונה שאנחנו נדרשים לשאול את עצמנו מה הלאה. ויש אשליה שאני נדרש אל שאלה זו רק פעם אחת, ושאני מקבל החלטה מאוד דרמטית. אבל זו החלטה שאין בה צומת אחת, וגם אחרי שבחרת תואר, אתה לא מחויב אליו, זו עוד החלטה ואחריה יבואו החלטות נוספות. מצד אחד זה יכול לייאש, אבל מצד שני יש המון מקום לדיוק".
מכירים את השאלות הגדולות בשלבים הראשונים של הקריירה? כמו, מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה? או מה תלמד בתואר הראשון? גם שלומית ולך מזור, מנכ"לית "מקדמיה", התלבטה בשאלות האלו, וכשזיהתה את השינויים הרבים בשוק התעסוקה יצרה עבור ארגונים ועובדים פתרונות חדשניים וכלים בעזרתם יוכלו להתמודד טוב יותר עם הטלטלות בעולם העבודה החדש. איך נמצא את התשובות לשאלות הגדולות, ונקבל החלטות נכונות? ואיך זה קשור למה שקורה מסביבנו עכשיו – השינויים שיצרה המגפה?
המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם סקר עם נתון מעניין – מעל 40 אחוז מהישראלים בטוחים שיש להם סיכויים גבוהים למצוא עבודה בתנאים טובים יותר או דומים מהעבודה הנוכחית. האם לא היינו מצפים שעובדים יחששו לעזוב את מקום העבודה שלהם בגלל אי הוודאות שמגיפת הקורונה הביאה איתה?
זה דווקא תואם את מה שקורה בשוק התעסוקה בעקבות הקורונה. להיפך, הייתי מצפה שהאחוזים יהיו גבוהים יותר. כשהתחילה הקורונה אני זוכרת שאמרתי לעצמי שמעניין אם עכשיו תגמר המסיבה של דור ה Y. דור ה Y שגם אני נמנית בו, נתפס כמפונק. אנחנו לא נאמנים וחושבים שמגיע לנו לא מעט. ואנחנו נוהגים בשוק התעסוקה בהתאם – למשל עוזבים כל שנה או שנתיים את מקום העבודה, ויוצרים כאב ראש לדור המנהלים וגם לארגונים עצמם. אז חשבתי שהקורונה השפיעה על שוק התעסוקה ואולי נגמרה המסיבה, ונבין שקביעות ויציבות חשובים, נחזור למימדים הטבעיים ונגיד תודה על זה שיש לנו עבודה. ככל שעבר הזמן, ואנחנו רואים את זה עכשיו בכל העולם, קרה דבר הפוך לחלוטין. הקורונה האיצה תהליכים שקרו ב20 שנים האחרונות. דור הY מתפטר בהמוניו, בארה"ב זה נקרא "ההתפטרות הגדולה".
אז מאיפה הביטחון של הצעירים שעולה מהנתון הזה?
זה לא רק הביטחון, כל מערכת היחסים בין מעסיקים למועסקים השתנתה. הרבה יותר עסקים מחפשים עובדים מאשר ההפך. וכשיש מצוקת עובדים, אני בא למקום עבודה במקום חזק יותר, כי אני יכול להשיג אותם תנאים או יותר. דור הY זה דור שצריך הדדיות, מדברים בהקשר זה על נאמנות, אז התפיסה של דור הY היא שנאמנות צריכה להיות הדדית. אם אני יוצא לחל"ת ברגע הראשון שיש מצוקה, אז אני לא חייב לחזור. הרבה מאלו שלא חוזרים לעבודה, זה בגלל ההתנתקות הזו מהעבודה, שבמהלכה מרגישים יותר את מה שהפריע, ולא מוכנים לחזור למקום הישן.
יוצאים מהלופ.
במובן מסוים זה דומה למה שקורה לנשים שיוצאות לחופשת לידה, ולא חוזרות למקום העבודה בסיום החופשה או בוחרות לשנות את מקום העבודה שלהן. זה מה שקרה בקורונה, חלק גדול מאוד מהעובדים בשוק התעסוקה יצאו לפסק זמן של כמה חודשים. ובפסק זמן הזה, כשאתה נמצא במרחק וניתוק מהיום-יום שלך, אתה יוצא מהסוציאליזציה שעברת בעבודה. כשנכנסים לארגון אנחנו עוברים סוציאליזציה, הארגון מלמד אותנו בדרכים פורמליות ובלתי פורמליות איך מצופה מאיתנו להתנהג. אנחנו מפנימים את המסרים הללו והופכים לחלק מהארגון ומהתרבות שלו. בהתחלה, כשאנחנו חדשים בעבודה, אנחנו מרגישים הכל, גם את הצרימות וגם את הדברים היפים. ככל שנשארים יותר זמן אנחנו עוברים את הסוציאליזציה, והתפיסה שלנו מטשטשטת. אנחנו מפנימים את המסרים, מסתנכרנים עם הארגון ומתחילים לתפוס את אופן הפעולה של הארגון כמובן מאליו. כשיוצאים לחופשת לידה או חל"ת בקורונה, אנחנו נפרדים ומתרחקים. ולופ שלא היה לי טוב בו, אני לא מוכן לחזור אליו רק בגלל שאמרו לי שהגיע הזמן לחזור. זה קצת כמו במטריקס – נתנו לי את הגלולה, אני רואה את הדברים אחרת כעת ואני לא יכול כבר שלא לראות את מה שראיתי.
איפה את רואה את ההשפעות האלו בפעילות שאתן עושות במקדמיה?
אני רואה שחברות עסקיות גדולות פונות אלינו לפתרון. מקדמיה יודעת לעזור לעובדים, לסייע להם להבין מה הם צריכים כדי להיות מאושרים ומחוברים לעשייה שלהם. ארגונים מבינים שאם עד היום הם לא היו חייבים להתעסק בזווית הזו של העובד, כי העובד היה מוכן לספוג את המחיר בגוף ובנפש שלו, העובדים כיום לא מוכנים לכך יותר. והארגונים מבינים שהם חייבים לתת לזה מענה ולשמר את העובדים, במיוחד את הטובים. הם חייבים לגרום להם להיות מאושרים בעשייה, כי כבר לא יסתפקו בפחות.
העובד מוצא בתוך עצמו את המשמעות או שמקום העבודה מספק לו את זה, כיצד זה מתגבש יחד?
זה חייב להפגש. מקדמיה אומרת שלכל אחד מאיתנו יש תנאים מסוימים ליצירת משמעות. העניין הוא להבין מה המשמעות שאתה רוצה לייצר בעולם בצורה הכי מילולית וברורה, ומה אתה צריך כדי שהדבר הזה יתקיים, ואז למצוא את הארגון והתפקיד שהולם את זה. זה אינטרס עבור שני הצדדים, כי עובד שנמצא במקום הנכון מהבחינות האלו, תהיה לו מוטיבציה פנימית לעשייה, היצירתיות שלו תהיה חדה יותר וההשפעה שלו גדולה יותר. אם הארגון מציע לי לעשות משהו שהוא בדיוק המשמעות שאני רוצה לייצר, שני הצדדים הרוויחו.
זה היתרון של דור הY במובן מסוים, הדור שלנו מחפש משמעות בעבודה, וכשהיא ישנה, אז עובדים הרבה יותר טוב.
בדיוק. ולא רק זה, מוכנים לרדת בשכר, אמנם לא באחוזים גדולים, אבל מוכנים לכך, כדי לעשות משהו שהוא בהלימה יותר גדולה עם מי שאני ומה שאני רוצה לעשות, ועם התחושה שלי שאני בעל ערך ומשמעותי. הרבה יותר קל לחברות להשקיע בתחומים שמייצרים לקוחות, וקשה להם יותר להשקיע בתחומים שמשמרים עובדים. אבל להשקיע בעובדים זה מאוד כלכלי, וזה מחיר שמאוד קל להתעלם ממנו מאשר השקעה בעוד אפיק שיביא לקוחות. מה שקרה בעקבות הקורונה והעזיבה הגדולה, זה שהארגונים מרגישים את זה על הגוף הארגוני שלהם, ועכשיו זה ברור שהם חייבים לתת מענה. מי שישכיל לתת את מה שצריך, יצמח יותר.
מה היה הטריגר להקים את מקדמיה? נראה שטריגר מעולה היה יכול להיות הקורונה, אבל מקדמיה קיימת כבר שנים.
זה התחיל בי כשיצאתי מהצבא – והייתי צריכה להחליט מה אני לומדת. מאז הילדות מאוד אהבתי לצייר והייתי גם מאוד ריאלית, ותמיד אמרו לי שאני צריכה ללמוד אדריכלות. התחלתי ללמוד אדריכלות, אבל לאחר שנתיים הבנתי שאני צריכה לעצור ולקחתי שנה של הפסקה. התחלתי מחדש תואר בסוציולוגיה וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. שמתי לב שהרבה מאוד אנשים סביבי מספרים סיפור דומה. התחילו תואר, הפסיקו ועברו תחום לימודים. הבנתי שמה שאני חוויתי כמשבר מאוד אישי, הוא בכלל תופעה סוציולוגית רחבה. הרעיון היה לפתח כלים עבור אנשים שיוכלו להנהיג את עצמם לתוך עולם העבודה. לאט לאט עם הרבה ניסוי וטעייה פיתחנו את הכלים והמודלים, ובאיזשהו שלב הבנו שצריך להנגיש את זה גם לארגונים ולמעסיקים.
האקדמיה היא באמת ציון הדרך הראשון בו אנחנו נדרשים לשאול את עצמנו, מה הלאה? מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?
כששואלים אותך מה תרצה לעשות בעוד עשר שנים למשל, זו שאלה שכביכול נועדה לעזור לך, אבל היא בעצם מעכבת אותך. הרי אין לי מושג איפה אני רוצה להיות בעוד 10 שנים, כי אני מבינה שהעולם הולך להשתנות, אז איך אוכל להתחייב? מעבר לזה אני יודעת שאני זו שהולכת להשתנות המון בעשר שנים. כביכול עד שאין לי תשובה אני לא יכולה להתקדם, כי אני צריכה תשובה ולהבין את היעד שלי כדי לבנות את הדרך. אבל למעשה זה בדיוק ההיפך, השלבים בדרך בונים את היעד. בדרך אנחנו יכולים להפיק לקחים, להבין מה עושה לנו טוב, להרגיש מה עושה לנו לא טוב ולדייק את ההחלטות לאורך הדרך, עד שבעוד עשר שנים נהיה במקום שמאוד טוב לנו ונבין שזה היה היעד כל הזמן. הצומת של האקדמיה נתפסת כצומת המשמעותית. זו הפעם הראשונה שאנחנו באמת נדרשים לשאלה הזו, ויש אשליה שאני נדרש אליה פעם אחת ושאני מקבל החלטה מאוד דרמטית. אבל זו החלטה שאין בה צומת אחת וגם אחרי שבחרת תואר, אתה לא מחויב אליו, זו עוד החלטה ואחריה יבואו החלטות נוספות. מצד אחד זה יכול לייאש, אבל מצד שני יש המון מקום לדיוק. אחד המודלים של מקדמיה, מודל היבשות, עוסק בדיוק בזה.
איך זה מתכתב עם המודל?
מודל היבשות אומר שצריך להתסכל על עולם התעסוקה כמו העולם הגיאוגרפי. יש לנו יבשות של מקצועות, בתוך היבשות יש מדינות, בתוכן מחוזות, שבתוכן ערים, כפרים ועוד. כמו שיוצאים לטיול הגדול, אנחנו לא אומרים "אני רוצה להגיע לכפר ספציפי באפריקה ולכן אני טס לאפריקה", אלא אטוס לאפריקה ובסוף אגיע למקום שיהיה לי בו מעניין. לא מתחילים מנקודה ספציפית, ומשם בונים את הטיול הגדול. מבינים איזה יבשת מעניינת אותנו, ולאט לאט אוספים אינפורמציה עד שמגיעים למקום שבדרך כלל אפילו לא ידענו שהוא קיים כשיצאנו לדרך. אותו הדבר בעולם המקצועות. בכל שלב אנחנו יודעים משהו על עצמנו, כשאנחנו צעירים יותר יש פחות התנסויות, אבל בוודאי שאני יכול להחליט איזה יבשת נכונה לי ואולי איזו מדינה או שתיים רלוונטיות לי על בסיס ההתנסויות שחוויתי. קח למשל את יבשת אנשים וחברה, בתוך היבשת יש מדינות כמו כלכלה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. כשאתה יודע להגדיר את המחוז שלך באופן מדויק, נוצר שקט פנימי. המחוז לא חייב להיות מחוז של פסיכולוגיה ארגונית, אלא מחוז פיתוח מנהיגות שיכול להיות קשור לכמה תחומים, ותוכל לדלג בין הכפרים כשיימאס לך מכפר מסוים, אבל לא תהיה בשאלה קיומית. תדע את המהות שלך ושאתה יכול לקחת את המהות הזו ולעבור למקומות מפתיעים. אפילו תוכל לשכנע אחרים למה כפר מסוים רלוונטי לך. מהניסיון שלנו במקדמיה, כשאתה מרגיש שאתה הולך ומדייק את הבחירות שלך, זה מרגיע. הרעיון אומר שאפשר להרגע, אתם יודעים על עצמכם המון. זה לא אומר לא לעשות כלום, צריך להבין את הרזולוציה של הבחירה הנוכחית, לאסוף עוד מידע, לדבר עם עוד אנשים, לחוות עוד חוויות כדי להבין מה מעניין אותי, עד לרמה שאני יכול להגיד שאני רוצה להיות בכפר מסוים לשלוש שנים הקרובות. וככל שאנחנו צוברים יותר התנסויות אפשר לדייק יותר את הרזולוציה.
