לעבור את דלתות הזכוכית / איתמר אדלשטיין

כל סטודנט שעובר בדלתות הזכוכית הנפתחות בכניסה אל הפקולטה למשפטים בהר הצופים, כבר הספיק לדמיין לעצמו את היום שבו הוא יתעורר מוקדם בבוקר, יילבש חליפה ייצוגית, יענוב את העניבה השחורה, יבדוק שהקלסר עב הכרס נמצא במקומו בתוך תיק המסמכים, ייקח את הגלימה וייצא אל בית המשפט העליון, ייכנס בשעריו ויישא נאום חוצב להבות בו יהמם את שופטי בית המשפט, כך שלא יישאר להם אלא לדפוק בפטיש ולהודיע על ניצחונו הבלתי מעורער.
למרבה הצער, ומוזר ככל שזה נשמע, בדרך כלל לוקח קצת זמן מהרגע שבו נכנסים לשיעור הראשון בדיני חוקה באולם 302, ועד הרגע שבו כובשים בסערה את היכל הצדק הנישא. אבל, אם יש צעד שיכול להאיץ את הדרך אל אבק הכוכבים, הרי הוא הכניסה המהירה לעשייה המשפטית במסגרת השירות הציבורי.
זה היה באמצע שנת הלימודים השנייה שלי, כשהרגשתי שמספיק, אני יכול לפרוש. בלב הקומה השנייה בבניין המפורסם בצלאח א-דין, שוכן לו חדר הדיונים של היועץ המשפטי לממשלה. ובאותו יום, ישבו בו היועץ המשפטי, פרקליט המדינה (תאמינו או לא, פעם באמת היה תפקיד כזה), מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות, שני ניצבים במשטרת ישראל, שני תתי ניצבים מאותה משטרה ממש, שני פרקליטים בכירים, עוד עוזר אחד- ואני.
הנושא, שאסור בפרסום עד היום, היה חשד לשחיתות ציבורית במשרד ממשלתי בכיר ומוכר, לרבות בשלוחות חשובות מאוד שלו. מבלי להוסיף פרטים רבים, אפשר רק להגיד שעצם החשד היה מספיק כדי להעביר רעד. אם גם שם, באותו גוף חיוני, יש התנהלות אסורה, המצב באמת קשה. אולי בקרוב עוד נשמע על כך…
האמת, שאת עשרים הדקות הראשונות ביליתי בעיקר בלחשוב איך עושים סלפי בלי שהשאר ישימו לב. המשימה הזו התגלתה כבלתי אפשרית, אבל גם בלעדיה האירוע היה חוויה יוצאת דופן. לא שתרומתי הייתה כבירה, אבל הנהנתי כשהיה צריך והWAZE- לא פעל בזמן הלא נכון.
אולם, בתוך זמן קצר הרגש התעמעמם, ככה זה כשאתה פוגש את בכירי מערכת המשפט, הסנגורים הידועים ביותר, התובעים המוכרים, על בסיס כמעט קבוע. ככה זה כשאתה עובד במחלקה בכירה ביותר בפרקליטות המדינה ושהבוס שלה אף הופך לפרקליט המדינה בעצמו. ומבלי להוריד ואפילו במעט מחשיבות החוויה האקדמית, לרבות הרגע המאושר שבו יש חלב לקפה במועדון הסטודנטים למשפטים (להלן החתול, ואל תשאלו למה זה השם), להשוות את הלימודים לביקורים בבית המשפט העליון, לשימועים ולחקירות, זה כמו לנסות לבחור אם לצפות בזום בהרצאה בסדר דין פלילי או לראות פרק של מנאייכ ופמת"א.
ועכשיו קצת עליי… שמי איתמר אדלשטיין, במקור מעיר הקודש פתח תקווה, וכבר כמה שנים שאני גר כאן בירושלים. אחרי לימודים בישיבת ההסדר במעלה אדומים ושירות כקצין מדיניות וראש לשכת ראש חטיבת התכנון והמנהל, וגם ספר אחד שהוצאתי בדרך בידיעות ספרים (ועוד אחד, בעזרתו יתברך, יגיע מתישהו אחרי הקורונה), התחלתי ללמוד כלכלה ומשפטים באוניברסיטה העברית. כעת, אני מתחיל את שנה ד' והאחרונה. את ההתמחות במשפטים, שתגיע בסוף השנה, אעשה בוועדת החוץ והביטחון בכנסת. היוניקלו ומשקפי השמש כבר מוכנים, תודה.
בנוסף, בימים אלו אני מסיים שנה מעניינת ועמוסה במיוחד, שבה הייתי יושב ראש אגודת הסטודנטים למשפטים בפקולטה (כן, למשפטים יש אגודה משל עצמה, תראו מופתעים). בגדול, להיות יושב ראש האגודה בשנת קורונה זה כיף כמו לעקור שן ללא הרדמה, אבל היו הרבה, ואולי אפילו המון, רגעים של שמחה והצלחות, הזדמנויות לקדם דברים, לסייע לסטודנטים בתקופה קשה במיוחד, ולהיות עד לגילויי סולידריות מרגשים, בלי ציניות. על הנושא הזה ועל ההשלכות המקצועיות שלו לעתיד של כל הסטודנטיות והסטודנטים למשפטים עוד ארחיב בעתיד.
את ההחלטה הטובה ביותר שלי, חוץ מלאהוד את מכבי, לגדל תוכי (צהוב, כמובן) ולטוס לניו יורק כשעוד הייתה עיר כזו, עשיתי לפני שנתיים וחצי, כשהתקבלתי לעבוד במחלקה הכלכלית בפרקליטות. המחלקה, שעוסקת בעבירות צווארון לבן, הייתה בית ספר למשפט ולעריכת דין.
כמובן, היום הראשון בפרקליטות התחיל בהלם. רק נכנסתי פנימה, ומיד פרקליט עתיר מוטיבציה והישגים קפץ לעברי והציע לי להצטרף לתיק שזה עתה הוכרע במחוזי ועומד לערעור בעליון. איזה סטודנט יגיד לא להצעה כזו? כמובן שעניתי שאשמח, ובתמורה קיבלתי קובץ של הכרעת הדין מבית המשפט המחוזי, מסמך צנוע שהיו בו לכל היותר 870 עמודים, ודד ליין של שלושה ימים לקריאה. סך הכול היה כיף ביום הראשון בעבודה.
מאז, העניינים קצת השתפרו. כמות הידע שצברתי מהדיונים שבהם ישבתי, מקריאת החומרים, מכתיבת חוות דעת ומההליכים עצמם, מצפייה בקבלת ההחלטות של מנהל המחלקה ושל בכיריה, היא כבירה. אפילו ההתמודדות עם הראיונות להתמחות, אחרי שנתיים של עבודה במחלקה כל כך איכותית, הייתה רגועה במיוחד.
האם לשלב לימודים ועבודה זה קל? לא. זה מאתגר. הזמן של כולנו הוא משאב מוגבל, ואין ספק שיש מחירים, שמגיעים גם על חשבון הזמן הפנוי וגם על חשבון הלימודים עצמם. אבל האם הקושי והחוסרים גוברים על התועלת? בחוויה האישית שלי, התשובה היא חד משמעית לא. העבודה וההתנסות האמיתית, היו הרבה יותר מעוד אבן בבית המקצועי שלי, הן לבנות היסוד, והתרומה שלהן היא הגדולה ביותר. היא הופכת את הלימודים למשהו מיושב, נהיר, פרקטי. בתכנון נכון של הזמן, העבודה והלימודים הם לא מתחרים, אלא גופים משלימים, שמקיימים ביניהם סינרגיה, כשהחומר שלמדתי מסייע לי בעבודה, והחומר שנחשפתי אליו בעבודה מופיע פתאום בסילבוס.
ולכן, אם אתם מתלבטים בנושא, אז דווקא בתקופה הזו, כאשר הלימודים מקוונים, והחוויה הפיזית של קריאה, דיון משותף וכתיבה נחלשת, תרשו לי להמליץ לכם: צאו לחפש עבודה בתחום המשפטי. הידע, הניסיון, העניין, אפילו השכר, אף שהוא די מינימלי, שווים את זה. בפרקליטות, בבתי המשפט, במשרדים הפרטיים, כל ניסיון יסייע לכם לכבות קצת את הנטפליקס, לקחת את הדיבורים מהזום, להגשים אותם כפרקטיקה בשטח ולהתחיל לעבור עוד ועוד דלתות זכוכית.
בהצלחה,
איתמר.
 
מוזמנים להמשיך ולעקוב אחרי איתמר בפייסבוק ובלינקדאין !

הצטרפו לניוזלטר שלנו

קבלו ישירות למייל משרות חדשות, עדכונים על אירועים וסדנאות, טיפים מעולם הקריירה ועוד.

בקשה לתיאום פגישת ייעוץ קריירה

  • פגישות בזום או פרונטלית
  • אורך פגישת הייעוץ כשעה
  • הפגישות בעלות סמלית לסטודנטים/יות ובוגרים/ות
פרטים אישיים
דילוג לתוכן